לעשות ולא לצפות שיעשו לנו
תגובות: 1 - תאריך: 28 במאי, 2009 - נושאים: ביקורת ספרים, אסף ענברי
ביקורת על “הביתה“, מאת אסף ענברי, הוצאת ידיעות ספרים. פורסמה בשינויים קלים ב“טיים אאוט” תל אביב, 21/5/09 (עמ’ 127-128)
בסוף שנות ה-90 כתב אסף ענברי את סיפורו של אפיקים, הקיבוץ בו נולד וגדל, ברשימה “מה ראתה החסידה“, שהתפרסמה בשלושה חלקים במוסף “הארץ” והקימה לו עדת קוראים נאמנים שהמתינו בקוצר רוח לפרסומיו הבאים. למעלה מעשור לאחר מכן רואה אור ספרו הראשון, “הביתה”, ובו נפרשת אותה כרוניקה מרתקת על פני ספר שלם - מראשית תנועת הנוער הציונית ברוסיה ועד התפוררות הקיבוץ בימים אלה.
לא קל לסווג את “הביתה”. אין זה רומן, אף כי הוא עוסק בסיפורים אישיים רבים; אין זו ביוגרפיה, משום שהוא מקמץ בפרטים על אודות גיבוריו; ואין זה ספר היסטוריה, אף על פי שכולו רצוף תיאורי אירועים שניכר כי נאספו במחקר מעמיק. ההגדרה ההולמת אותו ביותר היא “סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית”, מושג שענברי עצמו טבע במאמר “לקראת ספרות עברית” (כתב העת “תכלת”, 2000). ענברי טען כי זהו גרעין מהותה של הספרות העברית, וקרא לחדש מסורת פואטית זו, שנקטעה דווקא עם התחדשות העם בארצו במאה ה-20, ופינתה את מקומה לכתיבה פרטית, מהורהרת ותלושה ממשמעויות היסטוריות ולאומיות. ב”הביתה” הוא עונה לקריאתו שלו, ועושה זאת היטב.
בשפה עשירה הבנויה רובה ככולה ממשפטי פעולה קצרים וברורים בזמן עבר, מספר ענברי בסדר כרונולוגי על אנשים שתולדות חייהם הם תולדות האומה. הוא מציין אמנם בראשית הספר את שמותיהם של שבעת הגיבורים הראשיים, אולם הספר מלא בעוד עשרות דמויות שמעשיהן מסופרים, מי במשפט בודד ומי בחזרות לאורך שנים; כולם גיבורים שבלעדיהם לא ניתן לתאר נאמנה את תולדות אפיקים. שלא כברומן, ענברי ממעט לעסוק ברגשותיהם ובמניעיהם של גיבוריו, ונמנע מהתעמקות בנבכי נפשותיהם. הגיבורים כאן משום שהם מי שעשו את ההיסטוריה.
ההיסטוריה נפרשת ב”הביתה” ללא ציון תאריכים. הסיפור נפתח “כשרוסיה הפכה לברית המועצות”, ובמהלכו מופיעים, ברקע או בחזית, מאורעות תרפ”ט ומאורעות תרצ”ו, עליית הרייך השלישי ומלחמת העולם השנייה, עליית הנוער, חומה ומגדל, השבת השחורה, מלחמות ישראל, המעברות, הפילוג בקיבוץ המאוחד, המהפך הפוליטי, משבר הבנקים, התמוטטות הקיבוצים והמעבר מכלכלה המושתתת על ייצור לכלכלה מוכוונת צריכה.
גיבורי “הביתה” סללו כבישים, בנו את עפולה ואת קבוצת כנרת, ייבשו את ביצות כבארה, הקימו את תחנת הכוח בנהריים, לחמו, ייסדו מפעלים, הלחינו שירים, המציאו את הקלנועית, צילמו סרטים ועוד ועוד. זהו סיפורו של אפיקים, אבל עם שינויים קטנים בפרטים, בשמות ובניואנסים, זה גם סיפורם של עין חרוד, בית אלפא, משמר העמק, יגור ועוד רבים מקיבוצי הדור הראשון והשני. למעשה זהו סיפור הקמת התשתית הלאומית של ישראל בידי תנועת העבודה –כולו מסופר דרך מעשיהם הקטנים, היומיומיים, של חברי קיבוץ.
בין הסיפורים נשזר שוב ושוב המושג שנתן לספר את שמו – הבית. “הביתה” עוסק בכמה בתים ובמתח שביניהם: המייסדים הצעירים עזבו את רוסיה בדרכם “הביתה”, לארץ ישראל, אך לא חדלו להתגעגע הביתה, אל הבתים שעזבו ואל המשפחות שמהן נקרעו (”יום יום התפלאו על עצמם שהם יושבים על ערמת חצץ ודופקים בפטיש במקום לנסוע בטראמווי לגימנסיה”). בשנים הראשונות אף נמנעו המייסדים במכוון מהקמת בית משלהם במולדת החדשה, כי “התיישבות היא כניעה לתאוות הביתיות הבורגנית”. גם לאחר שקיבלו נקודה להתיישבות קבע, לא טרחו לתת לה שם מזהה וכינו אותה פשוט “טוצ’קה” (”נקודה” ברוסית), כאילו הייתה גם היא ישות זמנית בתהליך ההיסטורי. וגם שנים רבות לאחר שהקיבוץ היה כבר לבית, הוסיפה קלרה גלילי, חברת הגרעין הקשישה, לחבוש את המטפחת הפרסית שקיבלה מאמה, המזכרת היחידה מביתה הישן.
אל המתח בין הבתים מצטרף המתח בין דור המייסדים לבין אנשי העליות המאוחרות יותר, בהם אנשי המעברות שכמה מהם הועסקו במפעל של הקיבוץ. מיטיב לתאר אותו מיטיה קריצ’מן, מייסד המפעל ומנהלו: “השארנו ברוסיה הכל. משפחות. עלינו לבד. בלי כלום. ולא היה פה כלום. לא היה ממי לבקש ולא היה על מי לקטר. לא עשו לנו. עשינו”. ענברי רומז כי ההבדל בין מי שעושים לבין אלו ש”עושים להם”, בין מי שבונים בית למי שמצפים שיבנו להם, משקף פער עקרוני בין הדורות בחברה הישראלית.
פערים צמחו גם בקרב חברי הקיבוץ. בעת שמרביתם עמלו בבניין הנקודה, המפעל והמשק, התגבשה “אקזקוטיבה” של מנהיגים ומקבלי החלטות שהיו עסוקים בנסיעות בשליחות התנועה, ההסתדרות והאומה. בעוד שבחוץ זכו אלו להערכה והוקרה, הרי שבקיבוץ נשמע לא אחת טון של זלזול כלפיהם: “הכלי הכי כבד שהרמת זה עט”, אומר מיטיה ללוניה גלר, לימים חבר הכנסת אריה בהיר; “לוניה גלר איננו”, כותב אחד החברים על לוח המודעות, ובתחתית המודעה מוסיף באותיות זעירות “נסע לתל אביב”.
אני מכיר אנשים שעלולים להתייגע מעט מהקריאה ב”הביתה”, משום שלעתים, מרוב פרטים, קשה לקלוט את התמונה השלמה. ובכל זאת, המאמץ שווה ואין בספר רגע משעמם. זהו ספר צבעוני על אנשים ועל מעשים, ולמרות שרובו כתוב במשפטי פעולה, הוא מצייר תמונת חיים במכחולים עדינים ובתשומת לב נדירה לפרטים. גם כשהוא נדרש לתיאורים, עושה זאת ענברי בשפה עשירה המתובלת בהומור דק ומשובח. כך, למשל, הוא מתאר את מגדל המים שנבנה במרכז הטוצ’קה: “גליל בטון לפות בגרם מדרגות לולייני שכף יד מרפסתו נשלחת אל פיו כמכַסָה על שיעול. המגדל חבש ברֵכה מעל לחלונות עיניו, ועל גג הברכה ניצבה חסידת פח על רגל אחת ופנתה לאן שנושבת הרוח, ‘כמו חברים מסוימים’, כפי שהעירה פירה גלר”.
ההיסטוריה אינה פרושה באופן שווה על פני הספר: שליש ממנו מוקדש ל-12 השנים הראשונות, מייסוד התנועה ברוסיה ועד התיישבות הקבע בעמק הירדן. השליש השני עוסק בחצי היובל מאז ועד העשור הראשון למדינה, ובשלישי מכוסות למעלה מ-50 השנים שחלפו מאז. לא בכדי נעשתה חלוקה זאת. היא מבהירה לנו את חשיבות היסודות; מבקשת להזכיר את אנשי המעשה, החלוצים שבזכותם התאפשרה הקמת המפעל הלאומי, וקוראת לנו לאמץ משהו מהאתוס האקטיביסטי, הפועל לשינוי בעולם, לחזור לעשות ולא לצפות שיעשו לנו.
יש בספר משהו נוּגֶה, וגם ההומור והאירוניה אינם מסתירים את גורלם העגום של הקיבוץ ואנשיו. אבל יש בו גם משהו מעורר תקווה. כי מעבר לעברית הרגישה והקולחת ומעבר לסיפורים המסופרים בכישרון, עולה דמותו של בית שנבנה בעמל רב, ושעדיין, למרות הקשיים והכישלונות, הוא הבית היחיד שמחכה לנו.
אם גם אתם מרגישים שהפכנו לעדר חסר זהות של צרכנים פסיביים המובל בערפל של ריאליטי וספינים בידי רועים חסרי אחריות לעבר אובדנו הלאומי, עשו עם עצמכם חסד וקראו את “הביתה”. אין כמו הספר הנפלא הזה כדי להשיב אל התודעה מעט גאווה לאומית ותקווה שעוד אפשר לשנות משהו.